לדעת שהם בסדר- בלי להפריע להם.

מיכאל עזב את סקוטלנד לפני שבע עשרה שנה. אבא שלו, פנסיונר עצמאי ועקשן, נשאר שם - בדירה קטנה במזרח גלזגו, ליד הסופר שהוא הולך אליו כל שלישי. השיחה היומית הפכה לטקס: "היי אבא, איך אתה". "אני בסדר, מתי תבוא?" - גם בימים שבהם משהו כן הטריד אותו. הוא פשוט לא רצה להדאיג.

מאז שמיכאל התקין את החיישן, כל בוקר ב-08:50 שעון ישראל אבא פותח את המקרר. ומיכאל, כבר במשרד בתל אביב, יודע - בלי שיחה - שהיום של אבא התחיל.

ענת היא עובדת סוציאלית עם 22 שנות ותק עם קשישים בגוש דן. את אמא שלה - אישה בת 79, אלמנה, ברמת גן - היא מטפלת בעצמה. "במשך שנתיים," היא אומרת, "כל בוקר התחיל אצלי עם דאגה. הייתי מתקשרת לפני שמונה, כי אם היא לא תענה - אני אצא מדעתי. ואמא, שהיא אישה גאה, ענתה בקול חצי-ער, כאילו לא העירותי אותה. אבל כן."

מאז שהיא קיבלה את החיישן, השיחות עברו לאחר הצהריים. "אנחנו מדברות שעה. על כלום. על תכניות, על השכנים, על הילדים. הקשר חזר להיות במקום הנכון."